ירושלמי- מאיזה כח כופים חלוקה?

המשנה בתחילת מסכת בבא בתרא, מלמדת כיצד מחלקים חצר בין שותפים. החלוקה חייבת להיות על ידי בניית כותל באמצע, גבוה חזק ורחב. 

כאשר החצר מספיק גדולה, ניתן לחייב את השכן לחלק אותה ביניהם, אבל אם היא קטנה, לא ניתן לחייב את השכן בחלוקה, ולכן רק אם שניהם ירצו לחלוק, יחולו עליהם דיני אופן החלוקה. 

יש להבין, גם כאשר החצר גדולה, מאיזה כח יכול אדם לחייב את שותפו לחצר לצמצם את חצרו בשביל לחלק אותה?

אומרים בירושלמי: "רצה זה - כופין לזה". זאת אומרת, שאם אחד מהצדדים רוצה בחלוקה, "כופין" את השני. מי כופה? יש כאן בית דין, שקובע את סדרי החיים התקינים, ובכוחו לכפות את הסדר הזה על כל אחד ואחד. יש כאן כח של הכלל, שנקרא בית הדין, שבידו לקבוע מה הוא גבולו של כל פרט ופרט. הדיון כאן מורכב משני הצדדים ומבית הדין שכופה את סדריו.

אבל בבבלי, כח הכלל אינו חלק מהשיח בסוגיא. 

לכן מגדירים בבבלי אחרת. הכח שמחייב את השני לחלוק את החצר, הוא גדרי נזיקין. אסור להזיק. המציאות של שותפות בחצר נחשבת נזק - היזק ראיה. 

כאשר דבר מסויים מוגדר כנזק, תוקף החיוב אינו מכח בית הדין, אלא מכח החיוב לא להזיק, וההכרח לשלם כדי לתקן את הנזק. בית הדין לא חלק מהסיפור הזה, אלא אם כן אדם נמנע מלתקן את נזקו, ואז בית דין כופה אותו על כך. עיקר העניין כאן הוא בין האדם לשכנו. בין שני הפרטים, המזיק והניזק. 

אם נסכם את מה שלמדנו ממיזוג התלמודים, יש לומר כך:

הירושלמי מלמד אותנו שהראיה הכוללת של בית הדין, היא הקובעת כיצד ראוי לסדר את החיים של כל הפרטים, יחד.

בבבלי מלמדים אותנו, שבסופו של דבר זה לתועלת הפרטים. גם כל אחד מן הצדדים בפני עצמו, חי באופן נכון יותר כאשר כולנו מסודרים יחד. שהרי כך הוא לא ניזוק, מראייתו של שכנו, וגם לא מזיק, על ידי ראייתו את שכנו.

לימוד זה ממחיש לנו את דברי הרב חרל"פ: "ההבדל בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, הוא שתלמוד בבלי הוא כלל הצריך לפרט, ותלמוד ירושלמי הוא פרט הצריך לכלל".

שני התלמודים יחד - שלימות.